אנו נכנסים לשנה מיוחדת, היא שנת השמיטה, הבאה לידי ביטוי בשמיטת קרקעות: “ושבתה הארץ שבת לה’.. שבת שבתון יהיה לארץ..”, וגם בשמיטת כספים: “מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש איש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'”.
בהתייחס לשמיטת כספים מוצאים אנו שני דינים עיקריים: א. שמיטת הכספים היא בסוף שנת השמיטה. ב. מי שמוסר את גביית החובות וההלוואות שלוו ממנו לבית הדין, לא חל עליהם השמטת חובות, רק החובות האישיים (ראו בהרחבה במדור “מושגים בשמיטה”).
הרבי מסביר שאנו מקבלים מהקב”ה “הלוואות” המתבטאות בבני חיי ומזוני (=ילדים, חיים, ופרנסה) שהוא נותן לנו, ואנחנו צריכים להחזיר את ההלוואות. כיצד נחזיר את החובות? בבני – נחנך את ילדינו על טהרת הקודש, בחיי – ננהל את חיינו עפ”י השולחן ערוך, במזוני – ניתן לצדקה מעשר או חומש.
לפעמים אנחנו לא מספיקים להחזיר את כל ההלוואה ועדיין נשאר לנו חוב, כיצד נפעל שהקב”ה לא יתבע מאתנו וישמט את החובות שלנו?
אם נתנהג עפ”י הדין ועבודת השם שלנו תהיה במדידה והגבלה, הקב”ה יתנהג עמנו עפ”י הדין וימסור את החובות לבי”ד של מעלה ואז החובות לא נשמטים, אבל אם נתנהג לפני משורת הדין בשלושת העמודים שעליהם העולם עומד, בצדקה ניתן לפנים משורת הדין, מבלי להתחשב בחשבונות של מעשר וחומש שעפ”י דין ולעזור לנצרכים בלי הגבלות, ובלימוד תורה נתמסר ללימוד לא רק כדי לדעת את המעשה אשר יעשה, לימוד לשם תכלית, אלא לימוד תורה לשם המצווה של לימוד תורה, ונחפש כל דרך איך להוסיף בלימוד התורה, ובתפילה נקפיד כמה שיותר בכוונת התפילה, ולא רק עבור הצרכים הגשמיים, אלא גם שתהיה לנו מנוחה מטרדות ודאגות כדי שנוכל לקיים את השליחות שלנו בעולם. באותה מידה, הקב”ה משאיר את החובות אצלו ולא מוסר לבית דין של מעלה, ואז חובות היחיד נשמטים בסוף שנת השמיטה עד הרגע האחרון. ואין לנו מה להתייאש, כי יש לנו את האפשרות להתמסר לעבודת השם לפנים בכל הקווים של תורה, תפילה וצדקה, ועי”ז נזכה שנשמט את כל החובות ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני, ובכולם רויחי בגשמיות וברוחניות, ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
