נמצאים אנו בפתחה של שנה מיוחדת במינה – שנת הקהל. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו כולם חוזרים וחיים מחדש את מעמד הר סיני. כל עם ישראל “אנשים נשים וטף” ביחד, “כאיש אחד בלב אחד”, היו שומעים “באימה וביראה” פרשיות מהתורה מפי המלך שהוא שליח האלוקים שהיה מעורר את כל העם “ליראה את ה’ אלוקיך כל הימים”.
הרבי הדגיש כי התורה היא נצחית ולכן גם עכשיו תוכנה הרוחני של מצוות “הקהל” הוא נצחי ועל כל אחד ואחת הזכות והחובה לעסוק במבצע “הקהל”, כל אחד בסביבתו הקרובה והרחוקה, להקהיל במשך כל השנה את ידידיו ומכיריו, ולעוררם להוסיף ב”ליראה את ה'” ובאחדות ישראל.
***
הרבי סיפר על עצמו שכשהתחיל את ה”רעש” בנוגע לשנת הקהל, הוכרח לפעול גם בעצמו עניין מיוחד שלא לפי רוחו ולא לפי טבעו ורגילותו, ובפרט בעניין שיש בו חשש שלא יפגע ח”ו בעניין ההתקשרות. הרבי ציין כי מנהגו של הרבי הקודם היה ליטול בידו את הלולב לאמירת הלל יחד עם שני המינים שמאוגדים עמו ולא את האתרוג, אותו היה נוטל ומחברו לג’ המינים רק בעת הנענועים, ואח”כ היה מחזיר את האתרוג עד לנענוע הבא וכך הלאה בכל ארבעת הנענועים. הסיבה היתה כנראה כדי שהאתרוג לא ישרט. אולם בשנת הקהל תשמ”ח שינה הרבי ממנהגו ואחז את כל ארבעת המינים, לא רק בעת הנענועים, אלא גם במשך כל זמן אמירת ההלל – אגידת כל ארבעת המינים – הקהל.
***
יש לנצל כל הזדמנות, ובמיוחד בימי סגולה, שבתות וימים טובים, לכנס ולהקהיל אנשים נשים וטף באווירה של קדושה, לשמוע וללמוד ביחד ענין מסוים בתורה, לתת צדקה ולהתפלל ביחד. במיוחד זוהי חובתו של כל מי שהוא “מלך” במסגרת שלו – מנהיג ומשפיע בסביבתו, בקהילתו, מחנך בכיתתו, אב במשפחתו, מנהל במוסדו, ועל דרך זה כל אחד ואחת שבא במגע עם אחרים – בני משפחה, ידידים, מכרים, שכנים, חברים לעבודה, חברי כיתה וכיוצא הזה, שבוודאי יש לו השפעה במידה מסוימת עליהם, ולכן עליו לנצל את השפעתו זו עבור השליחות המיוחדת שמוטלת עליו בשנת “הקהל”.
ויהי רצון שפעולתו של כל אחד ואחת מכם תמהר ותזרז עוד יותר את קיום היעוד “ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל”, שהקב”ה “אוחז ממש איש איש ממקומו” ומקהיל את כולם יחדיו – “קהל גדול ישובו הנה”, מתוך שמחה וטוב לבב, תיכף ומיד ממש.
בברכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
